אופנה טראנס אטלנטית - NY - LA - TLV

עונת התצוגות לחורף 2015/16, שהחלה לפני כ 10 ימים בניו יורק, היא תקופה שעשויה להיות מרגשת ומתישה כאחד, לא רק עבור העיתונאים, הבלוגרים והקניינים שזוכים להיות נוכחים בתצוגות עצמן, אלא גם עבור כל אחד אחר שבוחר לסקר אותן מרחוק - דרך האינטרנט, בין אם מתוך "ביזנס" ובין אם מתוך "פלז'ר". המרדף אחר כל פיסת מידע כתובה או מצולמת, מהמסלול עצמו או מאחורי הקלעים, בין אם בנושא הבגדים ובין אם בנוגע לטיפוח ועיצוב השיער שליווה אותם או התרחשויות אחרות מהשורה הראשונה וכן הלאה, הופכים את עונת התצוגות למעושה תוך זמן קצר מאוד. לשבוע האופנה בפריז – שבוע האופנה האחרון והמעניין ביותר לטעמי, כולם מגיעים עם הלשון בחוץ ועיפרון שבור מרוב עצבים. עם השנים, נוכחתי לדעת שהאופן הנכון ביותר לגשת לתקופות התצוגות, דומה לאופן בו תופרים את ההוט קוטור - לאט ובקפדנות. הפעם, בחרתי להתייחס לשתי תצוגות משבוע האופנה בארה"ב, שהסתיים לפני כשלושה ימים, האחת הוצגה בחוף מזרחי והשנייה במערבי – מתוך התבוננות על החבילה הכללית כ"תצוגות", פחות מאשר "קולקציות").

 התצוגה של רודרטה - באתי בגלל המוזיקה ונשארתי בגלל הבגדים

האחיות מולווי הן שועלות וותיקות בעולם האופנה. הן הספיקו להלביש את מיטב הכוכבות ההוליוודיות, מקירסטן דנסט ועד לדקוטה פנינג, עיצבו תלבושות לסרטים הוליוודים (מי אמר "ברבור שחור" ולא קיבל?) וגייסו מאחוריהן עדת של מעריצים, שבראשם האפיפיור של עולם האופנה, הלא היא אנה וינטור. ולמרות שאינני איש דתי וגם לא מעריץ מושבע של רודרטה, את התצוגה של המותג ראיתי באופן אוטומטי, כחלק מרוטינת הדפדוף על השקופיות. ואם יש משהו שלמדתי אחרי קילומרטז' לא רע של דפדופים בשקופיות של סטייל.דוט.קום – זה שהתמונות לא מעבירות את התמונה המלאה, סרטון יו טיוב – הוא פקודת קבע לכל חייל שמעוניין לצלוח את משימת סיקור התצוגה. כך באמת נפלתי בקסמיה של התצוגה והתאהבתי בקולקציה - הרבה בגלל פס הקול שליווה את הבגדים, והורכב מקטעים של להקות רוק משנות השמונים ושירי אהבה על לבבות שבורים. וויב האייטיז של נערות סבנטיז מתבגרות ושדופות, שמתרפקות על פרטים דקדנטים ואקסטרווגנטים כדוגמת מקטורני משבצות, מכנסי טייץ צמודים עם תחרות חצי שקופות בצדדים או שמלות פאייטים, שנקנו עשור אחד קודם לכן ונלבשו בעשור שאחריו ליצירת מיקס בלתי אפשרי – בין אם במכוון ובין אם מחוסר ברירה. המראה הדיסטינקטיבי שידר על אותו תדר גל שהדהדה הקולקציה הקודמת שהציגו האחיות עבור המותג ונבדל מקולקציות קודמות בהיותו חד ונוקשה פחות, נטול רכות - אופטימי פחות אך בוגר, קר ומנוכר יותר. 

RODARTE FALL/WINTER 2015/16

מעבר לעיצוב הבגדים, עבודת הסטיילינג, לא פחות מהסט הלא שגרתי ועבודת הבימוי של צעדי הדוגמניות – השלימו את התמונה הכללית לכדי קונספט מהודק. הקומפוזיציה שיצרו המראות שעמדו בתחילת המסלול וההשתקפות של נורות הפלורוסנט הצבעוניות והרצפה האפורה בעלת הגוון המטאלי בצורה קוליידוסקופית, היו הרקע המושלם לשקופית שהציגו את הבגדים באתרים השונים עד שנראו כאילו עוצבו במכוון באופן גרפי - על ידי מחשב. המחשבה כי לאחר התצוגה הבגדים יחזרו לקולבים ויהיו למלתחה שלמה, כזו שניתן יהיה להרכיב מחדש וליצור אינסוף צרופים לקבלת מראה השונה לגמרי מזה שהוצג על המסלול, הדגישה את הפן המסחרי שבה והפך אותה לארצית מצד אחד אך בו זמנית גם חיזק השמימיות שבה.

התצוגה של טום פורד לחורף 2015/16– יש דברים שצריך להשאיר בעבר

תמונות מתצוגת האופנה נוטפת הכוכבים ההוליוודים (מג'וליאן מור, דרך פרגי וביונסה ועד לאליזבת' אולסד) של טום פורד לחורף 2015/16 שהופצו ברשת כמה שעות לאחר שהתקיימה בלוס אנג'לס אמש, עוררו בי סקרנות עזה לראות את אשר עולל פורד הפעם. מסלול התצוגה כוסה בעלי כותרת לבנים של ורדים ובתחילתו ניצב קיר מראות שמצידיו יצאו הדוגמניות אל האולם שהוחשך ליצירת אפקט דרמטי. הייתה זו התפאורה המושלמת לתצוגה דקדנטית, נשית וחושנית, בדיוק מהסוג שפורד ידע לעשות כל כך טוב כמנהל האומנותי של גוצ'י. למעשה, הסט היה זהה לסט של תצוגת האופנה שהציג פורד עבור קולקציית חורף 2003 של גוצ'י, שנה לפני שפרש מתפקיד המעצב הראשי במותג.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

אבל הכמיהה לאותה התחושה המיסטית שאפפה את האורחים באותה תצוגה בלתי נשכחת, שבהתאם לכך גם נהנו לספר בתום התצוגה על ההתרגשות ותחושת המחנק או הקושי לעצור את הדמעות נוכח האווירה שאפפה את האולם באותה תצוגה, התנדפה כאשר שירי פופ של זמרים נוסח ריהנה-ביונסה-מילי החלו להתנגן ברקע והדוגמניות החלו לצעוד על המסלול במכנסוני ג'ינס, מקטורנים ששילבו בדי דנים ופרווה מנומרת או שמלות זמש ארוכות, כבדות ומסורבלות מעוטרות פרנזים. הקולקציה כולה, עם השפעות בולטות של שנות השבעים וסגנון המערב הפרוע (שני תמות בולטות בעיצובים של פורד לאורך הקריירה), שימוש בג'ינסים וצבעי זית, שמרה על צללית האולטרה-נשית שהודגשה על ידי חצאיות עיפרון צרות במיוחד, שסעים עמוקים לשמלות מקסי עשויות משי או מגפיים בגובה ברך, אך לא הייתה ראויה מספיק להיות מוצגת בסטינג מסוג זה. קטע המוזיקה בסגנון קלאסי שנוגן בחלקה האחרון של התצוגה, תאם את הסגנון הקלאסי, מתובל המיניות המאופקת שמאפיינת את טום פורד, התנגש עם המוזיקה העכשווית והטרנדית הכללית והדגיש את הקלישאתיות שבה.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

ההשתוקקות לטיפה של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרונות מהמורשת הענפה של פורד בגוצ'י לפני כעשור, התחלפה בתחושת החמצה שהעצימה את חוסר ההתאמה הצורם בין הבגדים, לסט ולמוזיקה או את היותם לא רלוונטיים להווה. יתכן והתוצאה המאכזבת היא פועל יוצא של היעדר עריכה מספקת של הפריטים ומחסור בעין חיצונית שתמתן ותשלים את זוויות ראייתו וסגנונו הכבד של המעצב (המשוחרר כעת מלחצים של תאגידים ומנכ"לים– בניגוד לתקופתו בגוצ'י). ואולי, כמו בתחומים אחרים בחיים, המרדף אחר והרצון לחוות שוב את אותה התחושה שנחוותה ברגע מסויים בעבר, קרי נוסטלגיה, נדונו מראש לכישלון, שכן לא רק תנאי המציאות אלא גם האדם המבקש לחוות אותה, שונים מאשר היו בעבר בנקודת הזמן החדשה. מעבר לכך, קשה היה להתחמק מלתהות מדוע חיכה פורד זמן כה רב עד שיוכל לשחזר את הסט הזה של גוצ'י? ומדוע עשה זאת דווקא עכשיו? לאחר שבתום חיפושים קדחתניים למציאת יורש לתפקיד המעצב הראשי בגוצ'י, במקום פרידה ג'יאניני, העלו בעלי המותג בחכתם את המעצב הצעיר, אלסנדרו מיקלה, בעל סגנון אקלקטי, בוהמיאני ואנדרוגני השונה בתכליתו מזה של פורד, שהוזכר בעצמו בין המועמדים לתפקיד. מבט נוסף על הקולקציה, הפעם דרך שקופיות, שהעניקו פרספקטיבה נטולת אמוציות, הפכו את התשובה לברורה.

GOLBARY SPRING/SUMMER 2015

ובינתיים, בזמן שמיטב העיתונאים והקניינים נדדו להם כמו ציפורים, מניו יורק ללונדון, שם נפתח אמש שבוע האופנה, בישראל התקיימה היום תצוגת האופנה של גולברי באירוע חגיגי במיוחד. אומנם לא מדובר במותג בינלאומי, אלא רק רשת אופנה מהירה מקומית, אבל גם זה מספיק כדי להעמיס אולם אירועים בנמל תל אביב במיטב העיתונאים (שנלכדו במרכזו של מסלול לבן), לקוחות נאמנים של המותג, משקיעים ואנשי ציבור (כגון עו"ד הפלילים ששי גז). איילת זורר, פרזנטורית המותג, שנמצאת בעיצומם של צילומים לסרט ההוליוודי המחודש "בן חור", הוטסה במיוחד לישראל על מנת לפתוח את התצוגה (וכיאה לכוכבת בינלאומית במעמדה, עמדה על כך ודרשה את סיימון אלמלם על הסטיילינג ואת מיקי בוגנים על האיפור). את התצוגה פתח אמיר חדד, ששר את שיר הפירסומת של גולברי לקולקצית קיץ 2015, שיר שקט, רומנטי ודביק, ממש כמו הבושם החדש שהשיק המותג וחולק לאורחי התצוגה. עושר רב של שמלות מיני או מקסי צמודות עשויות בדי כותנה פשוטים ולייקרה בצבעים של שחור, לבן, הדפסים צבעוניים ואדום, הרבה אדום, יותר בד אדום ממה שנראה אי פעם מחוץ לגליל, הוצגו על מסלול מרובע שבתוכו נכלאו העיתונאים שהגיעו לסקר את התצוגה, ממש כמוני. מקבץ שמלות הערב שחתם את התצוגה וכלל שמלות שחורות ששילבו בדים מבריקים ופאייטים, הייתה מרשימה מאוד על גופן של הדוגמניות אולם המחשבה על האופן בו יראו הבדים הזולים מהן הן עשויות והאופן בו יראו על "הנשים האמיתיות" שילבשו אותן, ניפץ את הבועה שניסו ליצור מארגני התצוגה. המעצב הראשי שעלה בחזה משורבב קדימה לצידה של איילת זורר אל המסלול בפינאלה נראה זחוח ומרוצה. לאחר שירד מהמסלול, נישק את רעייתו מחומצנת השיער שישבה בשורה הראשונה כספורטאי שזכה במדליה או כילד שסיים בי"ס תיכון. מהתחושות שניתן היה לקלוט בקהל, נראה שמידת שביעות הרצון של האורחים הייתה גבוהה פחות. 

פייטים שחורים

הרבה יותר קל לכתוב על אנשים שאתה בכלל לא מכיר מאשר על אנשים שאכפת לך מהם. מעבר לצורך לרצות, לעמוד בציפיות והרצון לעשות להם טוב, קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לדחוס במילים את כל המחשבות או הרגשות שאתה חש כלפי עבודתם או אישיותם למאמר באורך בר קריאה. ההרגשה היא שמדובר במרוץ בלתי אפשרי, משימה שנדונה מראש לכישלון. ובכל זאת, גם לתפור אינסוף חרוזים על שמלת הוט קוטור זה לא קל, אבל גם את זה עושים. 

(גל בפריז, צילום: עידו זיו)

את גל שנפלד, הכרתי הודות לפרוייקט הגמר שלה בלימודי התואר הראשון בשנקר, אותו כינתה "ROCOCUCU". זה היה ב2011 ואני בחרתי להקדיש לו פוסט (בקישור) כיוון שהיה המוצלח והמדוייק ביותר לדעתי. בהמשך גם פניתי אליה בבקשה להשאיל כמה מהדגמים להפקת אופנה שעשיתי. מאז פרוייקט הגמר שלה בשנקר, גל הספיקה לעשות דבר או שניים ולא מעט בגדים עברו תחת מכונת התפירה שלה (יש שתים, את אחת מהן אפילו נסענו להביא יחד) בדרך לבסס את הקריירה שלה כמעצבת מוכשרת.

   

ROCUCU

"MOI MOI", הוא המותג אותו הגתה גל לפני כשנתיים. השם שמשמעו "אני אני" בצרפתית, נבע מהרצון ליצור קולקציות המבטאות את סגנונה האישי והאופנתי, אך יותר מזה, מאפשר ללקוחות לרכוש טלאי מאישיותה התוססת ואת הדרך הייחודית בה היא רואה את העולם. ראיה זו הובילה אותה לאחרונה לשנות את שמה ל"גאלה שיין" שאת משמעותו והקשרו, כנראה שאין צורך להסביר. מדובר בשם המייצג את הדברים מאחוריהם היא עומדת. כמה שבועות לאחר מכן, החליטה גם "להשיק" מותג חדש בשם "MEWS". את הכבוד להסביר את ששת הפירושים של שם המותג החדש, אני אשאיר לגל, כיוון שכדרכו של כל אדם אלגנטי, גם גל לא שולפת את הדברים מהמותן ומאחורי כל פעולה עומדת מחשבה.

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv

Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

הקולקציה הראשונה שעוצבה תחת שם מותג זה, עוצבה על טהרת השחור, עם נגיעות של בדים מטאליים כסופים, זניחים במשקלם היחסי, שכן, בזווית מסוימת ותחת תאורה מתאימה גם הוא יכול להראות שחור וגם כי זה נראה טוב יחד. במיוחד על הקולב. היום נראה שהמפלט היחיד מה"סטייט אוף מיינד" הדקדנטי (במובן הפשטני של המילה), העשיר והראוותני בו הייתה לפני שלוש שנים אשר הוליד את פרוייקט הגמר שלה בשנקר, לא יכול להיות אחר מאשר פשטות צרופה. בשחור. מה שהיה נראה אז נכון בזהב, סאטן עם סברובסקי במשקלים כבדים ועיטורי רוקוקו בערמות, נראה היום טוב יותר בבדים ספוגיים נפוחים ולורקס, גזרות בסיסיות וערמות כבדות פחות של סברובסקי, חרוזים או פנינים ועדיין אין נכון יותר, דקדנטי לא פחות ועדיין מחובר לתקופתנו. הבגדים אותם היא עצמה לובשת – שחורים מכף רגל ועד ראש, מה שגורם אפילו לאנשים המעיזים להתייחס אל הצבע השחור כמוקצה מחמת המיאוס – להחוויר אפילו אם הם לובשים כתום אלקטרי, פוקסיה זרחנית או כחול רויאל (כולם יחד). 

ולמה שחור? כי מאז ומעולם הצבע השחור היה מזוהה עם עולם האופנה, כתבי אופנה, קניינים ומלבישים נהגו ללבוש שחור לשבועות האופנה בפריז עוד בשנות השישים או השבעים, בשעה שאיב סאן לורן התעקש להלביש את כולם בגוונים של אבנים יקרות. כך גם כיום. בתרבות בה כל סטודנט לעיצוב אופנה או גרופי אירופאי אחר מנסה להרשים את צלמי אופנת הרחוב על ידי בגדים בשלל צבעי הקשת, ועולם בו דמויות מגוחכות כדוגמת אנה דלו רוסו, על כל גווניה ואאוטפיטיה, מייצגת בצורה מדויקת את האופנה בעשור הנוכחי- השחור הוא הדבר היחיד שנשאר כאל זמני. נצחי. יקר כמו יהלום או מרשים ורבגוני כמו טווס. למרות שמבחינה אופטית מדובר בחוסר מוחלט של צבע, גם לשחור יש אינסוף גוונים (בטוח שיותר מחמישים).  ויוי בלאיש אמר לי פעם בראיון למגזין "בל-מוד" ששחור הוא הצבע האהוב עליו כיוון שהוא הצבע שאדם יכול להיראות בו הכי בולט וגם הכי נעלם, הכי פשוט או הכי זוהר. באופן זה הוא כנראה גם משאיר מספיק מקום לבטא גם את האישיות של האדם הנושא את הבגד, תוך שהוא יוצר מראה מרשים ומתוחכם. 

Photography - Guy Nahum Lëvy, Hair + Makeup - Shay Halaly Ziv

Model - Kianne Frankfurt for D E V O T I O N A L Model Management

אבל אל תשלו את עצמכם בכך שהדברים יישארו כמו שהם לזמן רב - אופנה, פר הגדרה, היא ישות משתנה שמתפתחת ומתקדמת בהתאם לתנאי התקופה, הלך הרוח של התקופה ואופי התרבות. מי שחשב שהמציאו כבר הכל וכל מה שנותר לנו הוא למחזר או לסובב את הגלגל שוב ושוב, צודד באותו הטיעון גם לפני שכריסטיאן דיור הציג את צללית חצאית הפעמון צרת המותן ב1957, שזכתה מאוחר יותר לכינוי ה"ניו לוק". כיאה למעצבת טובה, גאלה ניחנה ב"אינטליגנציה אופנתית", שזו, בין היתר, גם היכולת לחוש את המציאות בהווה ולהתאים אליה את הבגדים אותם היא מעצבת. אין הכוונה לטרנדיות, אלא לעיצוב עכשוי, אחרי הכל מדובר בבחורה שלא הכירה מי היא אנה וינטור עד לשנת הלימודים הראשונה בשנקר. ולמרות זאת, אתם יכולים לסמוך גם עליה שברגע ש"השחור כבר לא יראה לה כל כך חדש", היא תדאג להמציא את עצמה מחדש. הניחוש שלי – הוא שזה יקרה בלבן.

(#סלפי מהמטרו בפריז)

היות ואנו חיים בתקופה בה רבים מאיתנו צורכים את האינפורמציה שלהם על העולם מוויקיפדיה ומבלוגים של אנשים אלמוניים או חסרי השכלה אקדמאית בתחום עליו הם מדווחים (כמוני), אי אפשר שלא לתת את הדעת על הבעייתיות במידת האובייקטיביות של פוסט זה. אני, הכותב,אומנם אדם הקרוב למעצבת בו עוסק פוסט זה, גאלה, אך אינני סובר שדבר זה פוגם במידת המקצועיות בה אני בוחן את עיצוביה. או במילים אחרות, זה טוב לא בגלל שאני אוהב את זה - אלא - אני אוהב את זה בגלל שזה טוב.
  

את הפריטים מהקולקציה האחרונה שלה, תציג גאלה למכירה שתיערך בביתה, אשר הוסב גם הוא על פי אותו קונספט ייחודי; פשט את צורתו הפונקציונאלית כ"בית" ולבש צורה של "שואורום דקדנטי", אבל בשחור (כמובן). אם אתם אנשים סקרניים, שוכרי אופנה ועיצוב, שאוהבים לגלות את הדבר הבא ברגע הזמן הקוסמי בו הוא קורה ולא שנייה לאחר מכן, זהו המקום בו אתם רוצים להיות. אתם יכולים לסמוך עלי.

המיקום – שבזי 56, התאריך 22.5.14 בין השעות 18:00-23:00 וב23.5.14, בין השעות 11:00-16:00.

גם אני אהיה שם. 

ביקום מקביל נמרים לובשים בגדים עם הדפסים של מעצבי קסטרו - תצוגת האופנה של המותג לחורף 2013/14

לפני קצת פחות משנה, הוקרן במוזיאון העיצוב בחולון הסרט התיעודי על עורכת האופנה המיתולוגית, דיאנה ורילנד. אני זוכר כיצד התרגשתי כאשר דיאנה ורילנד אמרה "עולם ללא מנומר הוא עולם שלא הייתי רוצה לגור בו". למה התרגשתי? ראשית בגלל שאני מסכים עם כל מילה במשפט הזה, אבל יותר מכך, כיוון שאני עצמי ישבתי על כיסא אדום במרקם קטיפה, לבוש חולצה בהדפס מנומר בגווני אפור שרכשתי בTOPMAN כמה ימים קודם לכן. אני זוכר גם היטב את הרושם העז שהותיר בי הסרט ותחושת ההשראה המשכרת שריחפתי עימה במשך שבוע שלם. במקרה, עבדתי אז בעצמי על הפקת אופנה עבור מגזין אופנה ישראלי (שהיום כבר נחשב להיסטוריה), כך שהתזמון היה מושלם.

"A world without leopards, well, who would want to live in it?" - Diana Vreeland

Models wearing Azzedine Alaïa in American Vogue, 1991, shot by Jean-Baptiste Mondino

גם צוות המעצבים של קסטרו ישב אז באולם והתרשם כנראה לא פחות ממני מרוחה, סגנונה והגיגיה של ורילנד. זה יכול להסביר אולי גם את שפע ההדפסים המנומרים שהופיעו בקולקציית חורף 2013/14 שהציג הבוקר המותג, כחלק מתצוגת האופנה העונתית שלו בביתן 1 שבגני התערוכה, תל אביב. חברבורות גדולות, קטנות, בגווני חום, חרדל, אפור, כחול, אדום, שחור, על שמלות, חצאיות, עליוניות, מעילים לנשים או חולצות מכופתרות לגברים. הדוגמניות והדוגמנים שצעדו על המסלול נראו כאילו נבלעו על ידי נמרי ספארי בקניה ונשארו בחיים רק על מנת לספר לנו על כך בתצוגה. למעשה, שגיב גלעם, המעצב הראשי של בגדי הגברים בחברה, לבש חולצה זהה (באופן מדויק עד לקיפול שבקצה השרוול) לזו שאני לבשתי באותה הקרנה מיוחדת. 

ועם זאת, בניגוד לקולקציות מעונות קודמות שהתאפיינו במקבצים שלמים של דגמים שניתן היה לייחס למותג על אחר, העונה, הדימיון לקולקציות של מותגי העל שמעבר לים בלט פחות. הפעם, נראה היה שיצירת סגנון או "סטייל" ייחודי היה הקו שהנחה את המעצבים בשעה שהרכיבו את הקולקציה. חלקה הראשון של התצוגה התאפיין במה שניתן לכנות "רוק-סטריט-גלאם", סוג של גראנג' מיליטריסטי עם נגיעות נרחבות של פאייטים ובדי לורקס שהשתלבו נהדר עם המנומר. לא משהו שלא ראינו קודם ברשתות האופנה הבינלאומיות המתחרות הקרובות לביתנו, אבל הפעם בצורה מדויקת יותר מאשר בעונות קודמות של קסטרו. בהמשך עלה מקבץ דגמים קלאסיים שכלל חצאיות גבוהות (מאוד), לרוב מנומרות, וסריגים צמריים בגוונים טבעיים שיצרו צללית שאפיינה את סוף שנות החמישים בואך שנות השישים, והפכו למזוהות עם כוכבות הסרטים של היצ'קוק. קולקציות החורף של אלכסנדר מקווין משנת 2005 או של מייקל קורס מ2008, עלו כאסוציאציות. גם הגזרות הקלאסיות והאולטרה נשיות של דיאן פון פירסטנברג (כולל ההדפס המנומר) היו כנראה השראה לקולקציה הנוכחית. בקולקציית גברים, הבגדים שלבשו הדוגמנים על המסלול העלו אסוציאציות לסגנון הפרפ המודרני של טום בראון או לוולגריות המתוחכמת של דולצ'ה וגבאנה.   

תצוגת האופנה של קסטרו לחורף 2013/14

עבור קוראיי שאינם משתייכים לתעשיית האופנה (או לרשימת המוזמנים של האירוע), אציין, כי תצוגת האופנה של קסטרו היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו, בישראל הקטנה, לשבוע האופנה בפאריז או ניו יורק. וזאת, אף על פי ולמרות שכבר ייסדנו שבוע אופנה משל עצמינו. התצוגות של קסטרו עדיין נחשבות לקרם דה לה קרם של האירועים בתעשיית אופנה הישראלית. ובהתאם לכך, רבות מהנפשות המרכיבות את תעשייה זו, מקבלות ומתייחסות/מתלבשות בהתאם – כאשר כלל הברזל היחיד הוא "לא לובשים קסטרו", (כפי שניתן לראות בסיקור "המתלבשים"שכתבתי ואצרתי עבור "פאשן פורוורד"). מה כן לובשים? כל אחד והאאוטפיט היפה ביותר שלו, זה שהוא רק שומר להזדמנות מיוחדת. לי עצמי לקח שבוע להחליט מה ללבוש, וזה כולל צילום והתייעצות בנוגע ללפחות שישה אאוטפיטים שונים שהרכבתי. לא בגלל שזה באמת משנה מה אתה לובש, אלא בגלל שמעטות הן ההזדמנויות שאדם יכול להרשות לעצמו להתלבש ללא כל עכבות. והזדמנויות כאלה יש לנצל בחוכמה.

עדיין, קיים הבדל עצום בין התדמית הגבוהה של התצוגה והסטנדרטים הגבוהים שמפגינים בה צוותי העיצוב של קסטרו, לבין המציאות שהיא ה"אמת" של המותג מחוץ לגני התערוכה. על מדפי החנויות לא תמצאו את השמלות האולטרה-נשיות, המעילים המפוסלים לנשים או מכנסי הווניל בצבע זית לגברים, אלא דגמים בגזרות בסיס ובצבעים "החמים" של העונה או חולצות טי מבדים זולים (כי על מעצבי המותג להתחרות ברשתות האופנה המהירות שפלשו וכבשו את הקניונים כבר לפני כשלוש שנים ומציעות מחירים אטרקטיביים יותר). הבגדים שלובשות הדוגמניות על המסלול ישמשו בהמשך להפקות אופנה וצילומי סטייל שונים- הם נועדו ליצר מפגן יכולת, כוח, הצהרת כוונות והם מהווים מניפסט ליכולות/חזון של המותג. אך בין הכוח לפועל, קיים מרחק של מספר שנות אור. המבחר שיציעו עשרות הסניפים של המותג על הקולבים יכלול מגוון עיצובים בינוניים, שנועדו לקלוע לטעמם של ההמונים. כי חוק ברזל הוא שעל מנת למכור ליותר אנשים צריך לשאוף אל המכנה המשותף הרחב ביותר שבניהם, או במילים אחרות, יש לשאוף אל הבינוני. את רעיון זה ניתן להמחיש באמצעות עקומת הגאוס, שבה השטח הגדול ביותר נמצא במרכז העקומה, באמצע. הרצון להפיק רווחים, ההתמסחרות והמוכנות להקריב עבור מטרה זו כל ערך אחר (חלק ממגמה כלל עולמית) היא גם הסיבה שבגללה האופנה כיום הפכה למשהו הרבה פחות מרגש ממה שהייתה או ממה שהייתה יכולה להיות. 

כיכר המדינה- המדפים מלאים במותגים, הקניינים מלאים בעצמם והמבחר מאכזב

יתכן וכסף לא יכול לקנות אהבה, חברים או אושר, אבל כמויות מספיקות ממנו, עשויות להפוך את העולם לצדפה שרק מחכה להישלק על ידי בעל הממון. באופנה, לכסף יש משמעות גדולה אפילו יותר, שכן הוא מהווה בסיס הכרחי עבור כל מותג מתחיל או אוצר אופנה נלהב (גם אם הוא אוצר אותה לארונו הפרטי). יותר מכל, הכוח שבכסף הוא היכולת שלו להעניק לבעליו את הזכות לבחור בין מגוון אפשרויות. הנקודה בה אפשרויות אלה הופכות לסופיות נקבעת על פי כמות הכסף שברשותו. הצורך במגוון הוא הסיבה בגללה "כיכר המדינה" נראית כהבטחה עבור כל בעל ממון או כזה המוכן להשקיע מההון האישי שלו (לא משנה עד כמה גדול יהיה) על מנת להעשיר את המלתחה בכמה פריטים הנגישים רק למעטים. אולם בפועל, מדובר באשליה, עוד דוגמה לאחת מההבטחות הכוזבות שנראות מעולה בתיאוריה אך נופלות במבחן המציאות.

מזהים? למרות שלא רואים שלטים עם שמות של מותגים?- כיכר המדינה, ינואר 2011 - תמונה שצילם Pierre-Alexandre Mateos במהלך ביקור של צוות המגזין " PURPLE FASHION" בראשות אוליבייה זהם ובליווי המעצב אוליבייה טסקינס בישראל.

הקונספט ברור- מבחר של חנויות מותג עם שמות מפוצצים ותגי מחיר מפוצצים לא פחות (עד שנראה לעיתים כאילו נכתבו באבקת שרפה). הקאץ'- בניגוד לחנויות המותג המקוריות באירופה או ניו יורק, לארץ מגיע רק מדגם קטן ולא תמיד מייצג מתוצרת המותג אותו בחרו בעלי הזיכיון ובעליו של הבוטיקים בארץ. וכך, במקום להיחשף לעושר רב של פריטים שכדי לרכוש אותם צריך עושר רב עוד יותר, לרוב, אנו מקבלים קולקציה בעושה פרי טעמה של בעלת הבוטיק, בדרך כלל גברת בגיל העמידה. אין צורך לציין כי הנתונים הדמוגרפיים והמצב הסוציו-אקונומי בישראל לא מאפשרים לייבא היקף ומבחר פריטים רחב יותר, ועדיין, קשה לנחם את האכזבה שמתקבלת בליבו של חובב אופנה כשהוא נעמד מול קולב הבגדים בכיכר באמצעות נימוקים אינטלקטואלים כאלה. זו אולי גם הסיבה שבגללה אנשים בעלי יכולת אמיתיתPrivileged People") ")' רוכשים את המותרות שלהם במהלך נסיעותיהם התדירות לחו"ל ולא מבזבזים את זמנם ב"הקפות" ריקות נטולות שיק ומלאות פוזה.

Fashion's Night Out TLV- ה"פסח" של כיכר המדינה או "ליל כל [המותגים] הקדושים".

איור: שירה ברזילאי.

ביום חמישי השבוע, יערך "הפאשן נייט אאוט של ת"א" (או בקיצור FNO), במהלכו יפתחו חנויות הכיכר את דלתות הזכוכית שלהן ויציעו את מרכולתן הרגילה+ "פינוקים" ו"צ'ופרים" עבור הלקוחות הקבועים, כמו גם "עוברי האורח" המזדמנים, כפי שהלגה גוטסמן, יזמת הפרוייקט ובעלת בוטיק "הלגה עיצובים", כינתה אותם. הלגה הייתה זו שהחליטה להביא את הרעיון שנהגה במקור על ידי ווג לפני 4 שנים (כשאנה וינטור וחברי הCFDA החליטו להחזיר את הקונים לבוטיקים אחרי המשבר הכלכלי של 2007) ונחגג מאז מידי שנה בניו יורק, אירופה ואפילו יפן. אבל בראשון לנובמבר, בזמן שהנוצרים יסיימו לציין את ליל כל הקדושים, אנחנו בלבנט נחגוג את הקדושים של עולם המותגים. גוטסמן, צדיקה יהודיה, קראה לכל דכפין לסור אל הכיכר, בין אם חשבון הבנק שלו מאפשר זאת ובין אם לאו, ולהצטרף למסיבה כאילו היה זה "הפסח של עולם האופנה". שחקני מפתח נוספים ובעלי בוטיקים בכיכר שאתם צריכים אולי להכיר כוללים את עפרה יעקובי, בעלת בוטיק גוצ'י וברברי, ביתה של הלגה, נטלי קורצ'מן, שפתחה לפני כשנה את הבוטיק של "Zadig & Voltaire, סילביה שוורצמן לבוטיק אניגמה (שם ניתן למצוא מותגים כמו סלין, דיור, אזדין אליה, אלכסנדר מקווין, מנולו בלניק ועוד) וכמובן את מירי חבס ודנה אונגר בר דיין בעלות רשת הבוטיקים "אמור" (כ3 חנויות בכיכר). האחרונות, מחזיקות באחד הבוטיקים הנחשקים ביותר בכיכר המציע שמות כמו דולצ'ה וגבאנה, רוברטו קוואלי, קלואי, מיסוני, כריסטיאן לבוטון, בלמן ובלנסיאגה, מותגים החביבים על הפרחות הנובורישיות שקונות בבוטיק זה ובשכניו- למען יראו ויראו, תוך שהן מתפשרות או מסתפקות בטעמן המפוקפק של המתווכים.

דנה אונגר בר דיין (בדולצ'ה וגבאנה) ומירי חבס (בבלמן) 

שתי הנשים הצבעוניות שללו מהקליפ לעיל, המנסות למכור לאחרים שלל של שטויות שאף אחד לא צריך, הזכירו לי באופן יוצא מהכלל את חבס ובר דיין. ולא רק בגלל המראה החיצוני...

 ואם מישהו הטיל ספק בכך שיתקל בי במהלך האירוע המדובר, אל דאגה, גם אני אבוא לחוג סביב הכיכר העגולה ולחגוג את בגדי המעצבים ופריטי היוקרה. כי למרות כל הביקורות על הקניינות, המחירים והפסדה הדלוחה של המוכרים ובעלי הבוטיקים במתחם קניות זה, הוא עדיין מצליח לעורר בי התרגשות בעצם המפגש עם אופנה גבוהה, עיצוב משובח ואיכות בלתי מתפשרת. קחו את זה לאן שאתם רוצים- אירוע משעשע, "בדיחה פאטתית" על "וואנבי פאשניסטות" או סתם דרך להעביר את הערב- אבל בליל הראשון לנובמבר, כיכר המדינה תהיה הבחירה הראשונה עבור כל חובב אופנה (או מותגים). כי ברגע שנפסיק לקחת את עצמינו יותר מידי ברצינות, יהיה לכולנו "פאן במקסימום".