אופנה טראנס אטלנטית - NY - LA - TLV

עונת התצוגות לחורף 2015/16, שהחלה לפני כ 10 ימים בניו יורק, היא תקופה שעשויה להיות מרגשת ומתישה כאחד, לא רק עבור העיתונאים, הבלוגרים והקניינים שזוכים להיות נוכחים בתצוגות עצמן, אלא גם עבור כל אחד אחר שבוחר לסקר אותן מרחוק - דרך האינטרנט, בין אם מתוך "ביזנס" ובין אם מתוך "פלז'ר". המרדף אחר כל פיסת מידע כתובה או מצולמת, מהמסלול עצמו או מאחורי הקלעים, בין אם בנושא הבגדים ובין אם בנוגע לטיפוח ועיצוב השיער שליווה אותם או התרחשויות אחרות מהשורה הראשונה וכן הלאה, הופכים את עונת התצוגות למעושה תוך זמן קצר מאוד. לשבוע האופנה בפריז – שבוע האופנה האחרון והמעניין ביותר לטעמי, כולם מגיעים עם הלשון בחוץ ועיפרון שבור מרוב עצבים. עם השנים, נוכחתי לדעת שהאופן הנכון ביותר לגשת לתקופות התצוגות, דומה לאופן בו תופרים את ההוט קוטור - לאט ובקפדנות. הפעם, בחרתי להתייחס לשתי תצוגות משבוע האופנה בארה"ב, שהסתיים לפני כשלושה ימים, האחת הוצגה בחוף מזרחי והשנייה במערבי – מתוך התבוננות על החבילה הכללית כ"תצוגות", פחות מאשר "קולקציות").

 התצוגה של רודרטה - באתי בגלל המוזיקה ונשארתי בגלל הבגדים

האחיות מולווי הן שועלות וותיקות בעולם האופנה. הן הספיקו להלביש את מיטב הכוכבות ההוליוודיות, מקירסטן דנסט ועד לדקוטה פנינג, עיצבו תלבושות לסרטים הוליוודים (מי אמר "ברבור שחור" ולא קיבל?) וגייסו מאחוריהן עדת של מעריצים, שבראשם האפיפיור של עולם האופנה, הלא היא אנה וינטור. ולמרות שאינני איש דתי וגם לא מעריץ מושבע של רודרטה, את התצוגה של המותג ראיתי באופן אוטומטי, כחלק מרוטינת הדפדוף על השקופיות. ואם יש משהו שלמדתי אחרי קילומרטז' לא רע של דפדופים בשקופיות של סטייל.דוט.קום – זה שהתמונות לא מעבירות את התמונה המלאה, סרטון יו טיוב – הוא פקודת קבע לכל חייל שמעוניין לצלוח את משימת סיקור התצוגה. כך באמת נפלתי בקסמיה של התצוגה והתאהבתי בקולקציה - הרבה בגלל פס הקול שליווה את הבגדים, והורכב מקטעים של להקות רוק משנות השמונים ושירי אהבה על לבבות שבורים. וויב האייטיז של נערות סבנטיז מתבגרות ושדופות, שמתרפקות על פרטים דקדנטים ואקסטרווגנטים כדוגמת מקטורני משבצות, מכנסי טייץ צמודים עם תחרות חצי שקופות בצדדים או שמלות פאייטים, שנקנו עשור אחד קודם לכן ונלבשו בעשור שאחריו ליצירת מיקס בלתי אפשרי – בין אם במכוון ובין אם מחוסר ברירה. המראה הדיסטינקטיבי שידר על אותו תדר גל שהדהדה הקולקציה הקודמת שהציגו האחיות עבור המותג ונבדל מקולקציות קודמות בהיותו חד ונוקשה פחות, נטול רכות - אופטימי פחות אך בוגר, קר ומנוכר יותר. 

RODARTE FALL/WINTER 2015/16

מעבר לעיצוב הבגדים, עבודת הסטיילינג, לא פחות מהסט הלא שגרתי ועבודת הבימוי של צעדי הדוגמניות – השלימו את התמונה הכללית לכדי קונספט מהודק. הקומפוזיציה שיצרו המראות שעמדו בתחילת המסלול וההשתקפות של נורות הפלורוסנט הצבעוניות והרצפה האפורה בעלת הגוון המטאלי בצורה קוליידוסקופית, היו הרקע המושלם לשקופית שהציגו את הבגדים באתרים השונים עד שנראו כאילו עוצבו במכוון באופן גרפי - על ידי מחשב. המחשבה כי לאחר התצוגה הבגדים יחזרו לקולבים ויהיו למלתחה שלמה, כזו שניתן יהיה להרכיב מחדש וליצור אינסוף צרופים לקבלת מראה השונה לגמרי מזה שהוצג על המסלול, הדגישה את הפן המסחרי שבה והפך אותה לארצית מצד אחד אך בו זמנית גם חיזק השמימיות שבה.

התצוגה של טום פורד לחורף 2015/16– יש דברים שצריך להשאיר בעבר

תמונות מתצוגת האופנה נוטפת הכוכבים ההוליוודים (מג'וליאן מור, דרך פרגי וביונסה ועד לאליזבת' אולסד) של טום פורד לחורף 2015/16 שהופצו ברשת כמה שעות לאחר שהתקיימה בלוס אנג'לס אמש, עוררו בי סקרנות עזה לראות את אשר עולל פורד הפעם. מסלול התצוגה כוסה בעלי כותרת לבנים של ורדים ובתחילתו ניצב קיר מראות שמצידיו יצאו הדוגמניות אל האולם שהוחשך ליצירת אפקט דרמטי. הייתה זו התפאורה המושלמת לתצוגה דקדנטית, נשית וחושנית, בדיוק מהסוג שפורד ידע לעשות כל כך טוב כמנהל האומנותי של גוצ'י. למעשה, הסט היה זהה לסט של תצוגת האופנה שהציג פורד עבור קולקציית חורף 2003 של גוצ'י, שנה לפני שפרש מתפקיד המעצב הראשי במותג.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

אבל הכמיהה לאותה התחושה המיסטית שאפפה את האורחים באותה תצוגה בלתי נשכחת, שבהתאם לכך גם נהנו לספר בתום התצוגה על ההתרגשות ותחושת המחנק או הקושי לעצור את הדמעות נוכח האווירה שאפפה את האולם באותה תצוגה, התנדפה כאשר שירי פופ של זמרים נוסח ריהנה-ביונסה-מילי החלו להתנגן ברקע והדוגמניות החלו לצעוד על המסלול במכנסוני ג'ינס, מקטורנים ששילבו בדי דנים ופרווה מנומרת או שמלות זמש ארוכות, כבדות ומסורבלות מעוטרות פרנזים. הקולקציה כולה, עם השפעות בולטות של שנות השבעים וסגנון המערב הפרוע (שני תמות בולטות בעיצובים של פורד לאורך הקריירה), שימוש בג'ינסים וצבעי זית, שמרה על צללית האולטרה-נשית שהודגשה על ידי חצאיות עיפרון צרות במיוחד, שסעים עמוקים לשמלות מקסי עשויות משי או מגפיים בגובה ברך, אך לא הייתה ראויה מספיק להיות מוצגת בסטינג מסוג זה. קטע המוזיקה בסגנון קלאסי שנוגן בחלקה האחרון של התצוגה, תאם את הסגנון הקלאסי, מתובל המיניות המאופקת שמאפיינת את טום פורד, התנגש עם המוזיקה העכשווית והטרנדית הכללית והדגיש את הקלישאתיות שבה.

TOM FORD FALL/WINTER 2015/16

ההשתוקקות לטיפה של נוסטלגיה והתרפקות על זיכרונות מהמורשת הענפה של פורד בגוצ'י לפני כעשור, התחלפה בתחושת החמצה שהעצימה את חוסר ההתאמה הצורם בין הבגדים, לסט ולמוזיקה או את היותם לא רלוונטיים להווה. יתכן והתוצאה המאכזבת היא פועל יוצא של היעדר עריכה מספקת של הפריטים ומחסור בעין חיצונית שתמתן ותשלים את זוויות ראייתו וסגנונו הכבד של המעצב (המשוחרר כעת מלחצים של תאגידים ומנכ"לים– בניגוד לתקופתו בגוצ'י). ואולי, כמו בתחומים אחרים בחיים, המרדף אחר והרצון לחוות שוב את אותה התחושה שנחוותה ברגע מסויים בעבר, קרי נוסטלגיה, נדונו מראש לכישלון, שכן לא רק תנאי המציאות אלא גם האדם המבקש לחוות אותה, שונים מאשר היו בעבר בנקודת הזמן החדשה. מעבר לכך, קשה היה להתחמק מלתהות מדוע חיכה פורד זמן כה רב עד שיוכל לשחזר את הסט הזה של גוצ'י? ומדוע עשה זאת דווקא עכשיו? לאחר שבתום חיפושים קדחתניים למציאת יורש לתפקיד המעצב הראשי בגוצ'י, במקום פרידה ג'יאניני, העלו בעלי המותג בחכתם את המעצב הצעיר, אלסנדרו מיקלה, בעל סגנון אקלקטי, בוהמיאני ואנדרוגני השונה בתכליתו מזה של פורד, שהוזכר בעצמו בין המועמדים לתפקיד. מבט נוסף על הקולקציה, הפעם דרך שקופיות, שהעניקו פרספקטיבה נטולת אמוציות, הפכו את התשובה לברורה.

GOLBARY SPRING/SUMMER 2015

ובינתיים, בזמן שמיטב העיתונאים והקניינים נדדו להם כמו ציפורים, מניו יורק ללונדון, שם נפתח אמש שבוע האופנה, בישראל התקיימה היום תצוגת האופנה של גולברי באירוע חגיגי במיוחד. אומנם לא מדובר במותג בינלאומי, אלא רק רשת אופנה מהירה מקומית, אבל גם זה מספיק כדי להעמיס אולם אירועים בנמל תל אביב במיטב העיתונאים (שנלכדו במרכזו של מסלול לבן), לקוחות נאמנים של המותג, משקיעים ואנשי ציבור (כגון עו"ד הפלילים ששי גז). איילת זורר, פרזנטורית המותג, שנמצאת בעיצומם של צילומים לסרט ההוליוודי המחודש "בן חור", הוטסה במיוחד לישראל על מנת לפתוח את התצוגה (וכיאה לכוכבת בינלאומית במעמדה, עמדה על כך ודרשה את סיימון אלמלם על הסטיילינג ואת מיקי בוגנים על האיפור). את התצוגה פתח אמיר חדד, ששר את שיר הפירסומת של גולברי לקולקצית קיץ 2015, שיר שקט, רומנטי ודביק, ממש כמו הבושם החדש שהשיק המותג וחולק לאורחי התצוגה. עושר רב של שמלות מיני או מקסי צמודות עשויות בדי כותנה פשוטים ולייקרה בצבעים של שחור, לבן, הדפסים צבעוניים ואדום, הרבה אדום, יותר בד אדום ממה שנראה אי פעם מחוץ לגליל, הוצגו על מסלול מרובע שבתוכו נכלאו העיתונאים שהגיעו לסקר את התצוגה, ממש כמוני. מקבץ שמלות הערב שחתם את התצוגה וכלל שמלות שחורות ששילבו בדים מבריקים ופאייטים, הייתה מרשימה מאוד על גופן של הדוגמניות אולם המחשבה על האופן בו יראו הבדים הזולים מהן הן עשויות והאופן בו יראו על "הנשים האמיתיות" שילבשו אותן, ניפץ את הבועה שניסו ליצור מארגני התצוגה. המעצב הראשי שעלה בחזה משורבב קדימה לצידה של איילת זורר אל המסלול בפינאלה נראה זחוח ומרוצה. לאחר שירד מהמסלול, נישק את רעייתו מחומצנת השיער שישבה בשורה הראשונה כספורטאי שזכה במדליה או כילד שסיים בי"ס תיכון. מהתחושות שניתן היה לקלוט בקהל, נראה שמידת שביעות הרצון של האורחים הייתה גבוהה פחות. 

"מדד הליפסטיק" בשבוע האופנה של ניו יורק לקיץ 2015

"מדד הליפסטיק", הוא אינו שמו של מדריך טיפוח ויופי, גם לא שעשועון איפור נושא פרסים. מדובר בכינוי שהעניקו חוקרים לתצפית הסטטיסטית שלפיה קיימת העלייה בצריכת שפתוני האודם - בעיתות של משבר כלכלי ותקופות צנע. מדובר במגמה שנרשמה כבר בנפילת הבורסה הגדולה של שנות העשרים ולאחרונה, גם לאחר משבר מיידוף ב2007. כי כנראה שכאשר צריך לצמצם את ההוצאות, והמורל הלאומי צונח, הדחף האנושי (או נכון יותר, הנשי) לקניות רק "מלבלב ופורח" - "ואם אין כסף לרענן את הארון בעוד קומבינזון, למה שלא תקני שפתון?". זה עולה פחות, אבל בו זמנית עושה את העבודה ועונה על הכמיהה לרכישה, עד שיתעורר הצורך לספק את הדחף הבא. 

בשבוע האופנה לקיץ 2015 בניו יורק, שהסתיים בסוף השבוע שעבר, בלט בהיעדרו פיגמנט האודם שעל שפתיהן של הדוגמניות בתצוגות האופנה של כמה מהמעצבים המשפיעים ביותר בעיר בניהם טנקון, ג'יסון וו, פרבל גרונג, פרואנזה סקולר, רודרטה, מרק ג'יקובס, מיקל קורס ואלכסנדר וונג. תכשירי לחות לשפתיים היו ה"מקיאז' דה ז'ור" עבור רבים מהם. איפור השפתיים, מתקשר באופן אינטואיטיבי מתקשרת למאפייני נשיותה, חיוניותה ויופיה של האישה, מעבר להיותם נגזרת אופנתית כה מובהקת. ומכיוון שהבחירה להימנע ממעשה אינה פחותה במשמעותה מעשייתו, (היות ול"אין", "יש" משמעות), גם הבחירה שלא לאפר את השפתיים, היא בחירה מעניינת העשויה לטמון בחובה משמעויות שונות.

(משמאל לימין - MICHAEL KORS, MARC BY MARC JACOBS, JASON WU, PROENZA SCHOULER - SPRING/SUMMER 2015)

אלכסנדר וואנג, שהיה אחד המעצבים שהובילו את המגמה, התאים את מראה השפתיים המחוקות לקולקציה שלבשו הדוגמניות וששדרה דינאמיות, מודרניות (במובן העכשווי של המילה) אך גם מידה מסויימת של בורגנות כאחד. וואנג שילב אלמנטים ספורטיביים בדגמי "פרט אה פורטה דה לוקס", טרנינג מתאגרפים בסאטן מבריק - שולב עם מכנסי סיגר מגוהצים וסנדלי עקב עם רצועות דקות, חליפות טניס מבדי טכנו-פיקה מחוררים בלבן וירוק ועוד רפרנסים שונים לעולם האופנועים הדינאמי והספורט האתגרי. בקטגוריית האביזרים, הידוע כתחום הספציאליטה של וואנג, בלטו תיקים שבסיסם נראה כשתי סוליות נעליים עם "כרית קפיצים שקופה" אשר חוברו בחזיתם או נעלי עקב שאימומן עשוי מרצועות גומי שזורות שתי וערב, בצורה דומה לדגם נעלי ספורט של נייק וחבריו. פסי השחור והלבן ששולבו בשני הדגמים שפתחו את התצוגה והזכירו ברקוד, סימלו באופן מילולי ואולי גם מאגי, את הפוטנציאל המסחרי העצום של הקולקציה. 

ALEXANDER WANG | SPRING/SUMMER 2015

ההתקרבות של עולם ה"פרט אה פורטה" לעולם הספורט, היא אולי אחת המגמות הבולטות ביותר שהשתלטו על עולם האופנה בשנה האחרונה. מדובר בטרנד שהפך כה אוניברסאלי מבחינה אופנתית, עד שהצליח לחדור את המעטה האקסקלוסיבי והאליטיסטי של ההוט קוטור ולהשתלב כמעט בכל תצוגה בשבוע אופנת העילית האחרון (דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בכך שדגמי הוט קוטור של בתי אופנה כדוגמת דיור או שאנל, שמחיריהם עשויים לעלות על מחירי מכוניות יוקרה, הוצגו על ידי דוגמניות הנועלות נעלי ספורט). מדובר בתהליך שהופיע מלכתחילה על מנת לענות על הצרכים שמספקים לנו הבגדים בחברה ובמציאות בה אנו חיים - חברה שבה יש פחות משמעות לראוותנות חד פעמית במחירים מרקיעי שחקים ויותר משקל מוטל על ערכים כדוגמת נוחות, נינוחות, רב תכליתיות, מחזוריות ודינאמיות. וכך, בדומה לעקרונות ההומאופתיה - בו הטוקסין, בכמות מזערית, עשוי גם לרפא - גם אלמנטים ספורטיביים עשויים להחזיר עטרה ליושנה להוט קוטור (שמוגדר כתחום הנמצא בסכנת הכחדה מזה כ40 שנה), להפוך אותו לרלוונטי ולקרב אותו למציאות ולהווה. מהמקום הגבוה הזה, הם מתורגמים לפרט אה פורטה ובהמשך גם לאביזרים ואיפור. במריחת שפתון שקוף, אישה מוותרת על הדרמטיות והפומפוזיות שלה, לטובת מראה יומיומי, נינוח שאינו בהכרח פשוט יותר.

BACKSTAGE ֲ ALEXANDER WANG S/S 2015 

המחיר הזול של תכשירי הלחות לשפתיים, שהופך את המראה הניטראלי לנגיש יותר עבור ההמונים, מקביל גם לגדילה העצומה של רשתות האופנה המנגישות עבור הציבור הרחב עיצובים שהועתקו הישר מהמסלולים. במידת מה, רשתות אלה מעצימות את הערך של סגנון אישי ואינטליגנציה אופנתית על פני מרדף אחר תכתיבים וקורבנות אופנה. שפתון שקוף, חסר ייחוד, יטה את תשומת הלב אולי למאפייני מבנה הפנים ואולי גם להבעותיה של הנושאת אותו, כשם שסגנון אישי מושפע מאישיותה של הלובשת אותם ופחות מהבגדים אותם היא לובשת. שימוש נונשלאנטי בווזלין שנדחס לבוכנת פלסטיק צבעונית כאיפור שפתיים – דומה מהותית ותואם במדויק לתרבות צריכת האופנה בה אנו חיים והבגדים אותם בוחרים ללבוש האנשים בעולם האמיתי שסביבנו.

( שפתון ללא אודם - "להיות עם, להרגיש בלי" או להפך ! )

המראה "הספורטיבי", המאפשר "להיות עם ולהרגיש בלי", מתורגם כנראה גם לאיפור השפתיים. למעשה, מדובר בגישה מאוד "צרפתית". האיפור, הבושם או הלנג'רי, אבני יסוד בתרבות הלבוש/טיפוח הצרפתית, הם גם האלמנטים האינטימיים ביותר, שבין האישה לבין עצמה. ככאלה, הם נועדו לספק את העצמי, הם קרובים לו (גם פיזית, במקרה של לנג'רי, מהווים את החיץ בינו לעולם החיצוני) והוא זה שבוחר את מי לשתף באלה. "הלוגומאניה", שהייתה ביטוי למוחצנות של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הומרה במהלך העשור הקודם למרדף אחר איכות, אנונימיות מופנמת ומידה מסויימת של מינימליזם. ה"ניו לקשורי", היא הגישה החדשה למותרות, לפיה ערכם של פריטי המותרות אינם נקבעים על פי ערכי החברה, אלא על פי ערכי האדם לו הם שייכים. בדומה לכך, גם השפתון נמצא שם, למרות שלא כל אחד יוכל להבחין בו, הוא מורגש אך בלתי נראה. וכל זאת מתאפשר מבלי לוותר על הריטואל הסדוקטיבי והרגע האינטימי בו האישה מורחת את שפתיה באודם (בלי קשר לצבעו).    

לספורט יש גם את היכולת לטשטש בין המינים. בשונה מהפרומונים, אותם מזריקים גברים שרוצים להידמות לנשים - ספורט, מעלה את האנדרוגנים והם גם אלה שעוזרים לבניית שרירים. המראה האנדרוגני, חזר גם הוא בעונות האחרונות אל המסלולים, כאשר המטוטלת מוטה הפעם לכיוון הגברי , "הטום בוי" אם תרצו– גזרות רחבות, נינוחות ורחוקות מהגוף (ע"ע סלין, פרוהנזה סקולר וקנזו). עולם האיפור בהתאם, מיישר גם הוא את הקו ומוחק סממנים נשיים מפני הדוגמניות המציגות בגדי מתעמלים.