?Dosen't your Mom make great things

נתחיל משורת מחץ של בכורי זיו (בן 7.5) שדובר עברית ואנגלית. כשהוא ראה אותי צובעת את המזנון שבניתי (תמונות בהמשך..) אבא שלו אמר לו: Dosen't your Mom make great things?  ובתגובה לכך זיו אמר: כן, היא באמת אוהבת אפור... אז האפור אכן השתלט לי על הבית (בשילוב תכלת כמובן) ואני מאוד מרוצה!

חג הפסח הוא תמיד חג של התחדשות והתרעננות. כך מצאתי את עצמי גם השנה מתכוננת לקראת מתיחת פנים של הבית, שדרוג הריהוט והרבה DIY - החל מבניית רהיטים מעץ בעצמי ועד צביעת הדלת של הבית. הנה קצת תמונות של לפני ואחרי להמחשת השינוי. אני אוהבת וגאה!

כך המטבח היה נראה בהתחלה - מטבח פורמייקה מכוער:

כך אחרי שצבעתי את הארונות בתכלת:

וכך הוא נראה היום לאחר שהחלפנו קרמיקה והוספנו אלמנטים שונים:

לאריח הזה אחראית השכנה המוכשרת שלי דורית ורד שיוצרת בקרמיקה:

כך הסלון היה נראה קודם:

וכך הוא נראה היום:

כך נראתה הדלת שלי לפני כן (האמת היא שזו הדלת של השכנים, שכחתי לצלם את שלי):

וכך היא נראית היום:

תראו מה שקצת מעוף, תעוזה וסטנסיל של מרטה סטיוארט עושים:

חלק מהשינויים הללו נוצרו בעזרתה של מיכל אמיר, אדריכלית ומעצבת פנים מקסימה שהכרתי דרך מעגל עיסקי בו אני חברה. מיכל הגיעה אלינו הביתה לאחר שבנזוגי ואני רצינו לשדרג את הסלון. נסענו יחד לבחור ספות בתל אביב בחנות בשם "אלוני" (לא ממליצה על המקום - שירות נוראי!) ובחרנו צבעים - גם לרהיטים וגם לקירות.

מלבד מיכל, גם רחלי קפילוטו הייתה שותפה לחגיגת העיצוב - בחודשים האחרונים התחלתי ללמוד אצלה נגרות ואני נהנית מכל רגע וכמובן הולכת על פרוייקטים שהופכים לרהיטים של ממש. הפרוייקט הראשון שבניתי היה מזנון. כששאלתי את רחלי אם כדאי להתחיל מפרוייקט כל כך גדול - היא חייכה ואז הבנתי עם מי יש לי עסק... צבעתי אותו כבר שלוש פעמים בשיטת הדיסטרסינג, עד שהגעתי לצבע שמצא חן בעיני. הילדים הפכו להיות חלק מהחוויה כשהם היו אחראים על הוספת השעווה בין השכבות. המזנון ברוחב שני מטר:

הפרוייקט השני שבניתי הוא שולחן (למעשה שניים, אך רק אחד מהם מוכן). רוב העבודה כאן הייתה על הרגליים - המון ניסור ושיוף עד לקבלת מראה סביר... השולחן נראה פשוט מאוד אך מה שהקפיץ אותו לדעתי היה משחק עם מילים שהוספתי עליו. בהמשך אזמין משטח זכוכית שיגן עליו ויוסיף לו שיק:

זהו, הסתיימה עוד עבודה מהנה לשדרוג הבית והיד עוד נטוייה... לא בטוח שאחכה עד פסח הבא... מה אתן אומרות??

ובהזדמנות זאת - חג שמח! חג של התרעננות החוץ והפנים!

חיבוקים לרוב, ריקי

וילונות ושמלה תוצרת בית ו...פסח

נחלת בנימין - צירוף מילים שגורם לי לדמיין את ריחות הבדים, את הצבעוניות הנפלאה של התוצרים שמוכרים עשרות אומנים מוכשרים וכמעט להרגיש את הטעם של הקפה שאלגום בין לבין...
אז מצאתי שעתיים פנויות ושמתי פעמיי לעבר הנחלה עם בנזוגי. כשהתחלתי ללמוד תפירה לפני כמה חודשים אצל שלי הנהדרת, היו לי בראש שלושה דברים: האחד - לתפור חצאיות לנעה, השני - וילונות לכל הבית (בבית החדש שלנו אין ולו וילון אחד לרפואה) והשלישי  - תפירה למוצרי סקראפ. נכנסתי לחנות  "בדים למעצבים" ולא ידעתי ממה להתחיל אך לחץ הזמן איפס אותי ובחרתי כמה בדים. הנה הצצה:

 וזה הוילון הראשון שתפרתי לחדש השינה שלנו:

 ושמלה שתפרתי לנעה, שאני ממש גאה בה (גם בשמלה וגם בילדה המקסימה שלי...)

 ולכבוד החג התחדשנו בכמה פריטים, הראשון - נדנדה לילדים. הם חוגגים!

 והנה גלעד העפיפון שבחר לליל הסדר שני גרביים לא תואמים...

 עם סבא וסבתא והאחייניות דניאל, שיר ומיה:

 ואנחנו רגע לפני החג! עבדנו כל כך קשה אבל בסוף הכל היה יפה וחגיגי כל כך, אפילו הגינה שלנו!

 והנה פריטים נוספים שקניתי בנחלה שמקשטים את הפטיו החדש

ופינת אירוח שראיתי באיקיאה ולא יכולתי לסרב לה, במיוחד עם עץ התפוזים שעליה...

 ולשולחן הסדר - השנה בזכות ההדרכה של יפעת שחר, מעצבת אירועים מקסימה שהתארחה אצלי במכירת החג והדגימה איך לעצב את שולחן החג, עיצבתי שולחן אחר ויפה יותר ממה שעיצבתי עד היום. תודה יפעת!

 וכאן יפעת מדגימה בערב המכירה:

 ולפני סיום - אתמול השתתפתי ביריד מקסים שבו אני משתתפת זו הפעם הרביעית.

 הילדים פגשו את הכלב שכמעט הפך להיות שלנו...

וזה המקום להודות על כל הטוב שזכיתי לו! ילדים מקסימים, בנזוג נפלא, בית משלנו ורק להוסיף תפילה קטנה, שגלעד יחזור!

חיבוקים לרוב, ריקי

שדרוג - זה כל הסיפור 2

השדרוג הנפלא שעשתה טלילה - בית עם סגנון היה קטליזטור נהדר לשדרוג המטבח שלי. קורס הצביעה שבו השתתפתי עזר גם הוא לא מעט!

כשהגענו לדירה החדשה, די התאכזבנו מהמטבח, אבל ידענו שהחלפת מטבח לא בסדר עדיפות עליון מסיבות תקציביות! אז החלטתי שעם השקעה של זמן וידיים טובות - גם המטבח שלי יכול להיראות אחרת!

המטבח היה עשוי פורמייקה לבנה - כך הוא נראה לפני:

זו תמונה של תוך כדי. עבדתי על החלק התחתון ולאחר מכן על העליון:

ותמונות של העבודה עם סיומה:

ותראו כמה שידיות יכולות לשדרג:

קצת על תהליך העבודה - השתמשתי בפריימר (חומר מקשר) על הפורמייקה. לאחר יבוש מלא צבעתי בעזרת רולר שלוש שכבות של צבע תכלת בהיר . לבסוף מרחתי שתי שכבות של לכה.

אני ממש אוהבת אותו! מה איתכם?

הולכת לסיים להתארגן לקראת סדנה שאני מארחת מחר בבוקר (או בעצם היום...).

חיבוקים לרוב, ריקי

זרע של גזר או I did it!

את הספר "זרע של גזר" מאת רות קראוס ועם איורים מקסימים של קרוקט ג'ונסון קנה פול לילדים לפני כמה חודשים.

מידי פעם, בערב לפני השינה, אני קוראת אותו לילדים ותמיד אני מתפעלת מכמה קסם וחוכמה יכולים להיות בטקסט כל כך פשוט וקצר. הנה הוא כאן בשלמותו:

"ילד קטן טמן באדמה זרע של גזר.
אמא שלו אמרה: "אני חוששת שזה לא יגדל".
אבא שלו אמר: "אני חושש שזה לא יגדל".
אחיו הגדול אמר: "זה לא יגדל".
יום יום הילד ניכש את העשבים שצמחו מסביב, והזליף מים על האדמה.
ושום דבר לא גדל.
ושום דבר לא גדל.
כולם אמרו לו שזה לא יגדל.
אבל הוא המשיך כל יום לנכש את העשבים מסביב ולהזליף מים על האדמה.
ואז, יום אחד, הגזר גדל.
בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה".

ולמה אני מספרת את זה? מי שעוכב אחרי הבלוג שלי מתחילתו, יודע שרכשנו בית, עברנו אליו, ואנו עמלים כדי לעצב אותו כמו שתמיד חלמנו. הבית מוקף בגינה בת 220 מטר שהייתה חורבה כשהגענו לכאן, ובמו ידינו (ועם עזרה מאמא שלי היקרה) הגינה שלנו הופכת לגינת קסם אמיתית.

בקצה הגינה, יש (ועכשיו אני שמחה לומר "היה") גזע עץ כרות במרכז משהו שאמור היה להיות מסלעה. מרגע שהגענו, פול התעקש שהוא רוצה להוציא את הגזע, ואני לא הבנתי מה העניין. "220 מטר גינה יש כאן, ודווקא הגזע הזה מפריע לך?".

אבל פול החליט שהוא מוכרח להוציא את הגזע וכמעט כל יום בילה כחצי שעה כדי לחפור ולנסר. היפה שבעניין הוא שהוא שיתף גם את זיו, בננו בן ה - 5.5, בפרוייקט הגזע וכל יום שניהם עבדו יחד. בסוף כל יום הוא אמר לזיו: "היום עבדתי בגינה, חפרתי עוד קצת וגזמתי שורשים. הגזע זז?" וזיו ענה: "לא". ופול שאל: "להרים ידיים? זיו ענה: "כן" ופול ענה בעקשנות: "לא!" וכך זה נמשך כמה שבועות.

ככל שפול חפר וגזם - כך התגלה הגזע כתמנון מפלצתי בעלת יותר ויותר רגליים. לפני כמה ימים, לאחר שכבר לא האמנו שהגזע יזוז ממקומו, החלטנו לצלצל לגנן, שיבוא לסיים את העבודה. הגנן היה עסוק והבטיח לבוא בעוד כשבוע... אבל היום, בזמן שישבתי בסטודיו שלי להכין קשתות מקסימות לילדות (תמונות בקרוב), פול קרא לי לגינה. הוא עמד גאה על הגזע ורקד את ריקוד הניצחון שלו. הגזע יצא!

אז זה המקום להתנצל פול, על כך שלא האמנתי שהגזר יגדל (או שהגזע יצא ממקומו) לא שיתפתי פעולה, ולא הבנתי את הצורך העז שלך להוציא את הגזע - אני גאה בך!

אני מביאה כאן את הסיפור של פול, בלוגר אורח ובן זוגי היקר, באנגלית, לטובת הוריו וחבריו... ולאחר מכן, עוד תמונות של הגינה הנהדרת שלנו:

With a lot of free time on my hands, I was looking for a big project. Digging out a huge tree stump in the yard (of our new house) fit the bill nicely.

 

“You’re crazy,” a neighbor said. “It’s too big,” said a friend. “Just bring in some professional gardeners,” my wife said. I was literally stumped about how to begin, but I knew who to ask.

The local garden store owner sized me up and stated:

“if one were so inclined (although he recommended against it), they would have to dig a large ring around the stump and cut every root they found. After they cut all the roots, they would have to “rock the stump” (also a great name for a band) until it came loose.”

He had me at, “if.” We wiped the tears away and I was on my way with a shovel and a small saw in hand.

Every day for two weeks I dug, cut and dug some more. I got my son Ziv involved. We developed a daily ritual in which I would say to him:

“I dug some more today -- and I cut some more roots. And did the tree stump move?” “No,” was his reply.

“No,” I agreed.

“But am I giving up?” I would ask.

“Yes,” he would reply.

“No” I would reply with gusto. “I’m not giving up! I’ll do a bit more work each day until it moves!”

Minutes turned into hours; hours into days; and days turned into one more week. I was growing weary of constantly discovering new, deeper roots. I could hear the stump at night, mocking me.

The stump was now my white whale. I had visions of Charles Ingles with broken ribs trying to move huge sacks of grain until lots of kindly town folk and neighbors came to help. Except no neighbors came to help and my ribs were actually just fine.

Today I cut something like root number 17 and gave a little kick -- and the stump moved. It is now completely uprooted and I feel like a million bucks. Proud. I feel vidicated; like all my opinions about everything have always been right. I’m glad Ziv got to witness it.

I am seriously considering printing up “Ask me about my stump!” buttons. Now I just lay about the house and when anything needs to get done I point my thumb over my shoulder and casually remind the world, “I took out the stump.”

פסיפלורה

תפוז סיני

ולמי ששרדה עד עכשיו... הנה שרשרת חדשה שהכנתי לפני שבוע מחימר פולימרי בסדנה של אומנית אמריקאית בשם לואיז פישר קוזי, שהתארחה בארץ על ידי פורום אומנות בחימר פולימרי.

חיבוקים לרוב, ריקי